נפגעי עבירה

חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א – 2001, הוא חוק שנועד להסדיר באופן ממוקד וכולל את  זכויותיהם של מי שנפגעו מעבירות פליליות, בכל הקשור להליך החקירה, המשפט וריצוי העונש של הפוגע. החוק מבחין בין שלוש קבוצות של נפגעים:

​

• כלל הנפגעים

• נפגעי עבירות מין ואלימות

• נפגעי עבירות מין ואלימות חמורה

החוק קובע רמות שונות של זכויות לנפגעים השונים בניהם: סיוע ופיצוי, הגנה, יידוע (על ההליך ועל הזכויות), הבעת עמדה (השתתפות) ועוד.

מעבר לזכויות במהלך ניהול ההליכים הפליליים, זכאי כל נפגע עבירה לתבוע פיצויים כספיים ממי שביצע עבירה כלפיו וגרם לו לנזק. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים:

​

תביעה אזרחית – נפגע העבירה יכול לתבוע, ככל אדם, תביעה אזרחית רגילה, ללא קשר לקיום ההליך הפלילי. תביעה זו ניתן להגיש בכל שלב בכפוף לדיני ההתיישנות הרגילים.

תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים -  נפגע העבירה יכול להגיש תביעה נגררת מכח סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט אשר קובע כי במידה והורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו ונגדו בלבד תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה. תביעה זו ניתן להגיש תוך 90 יום מיום שהפך פסק הדין המרשיע לחלוט.

סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, כאשר הוראות סעיף זה אינן חלות על ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

על פי סעיף 42ג' לפקודת הראיות, הנתבע אינו רשאי לסתור את תוכנו של פסק הדין הפלילי או של ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת ההליך הפלילי, אלא ברשות בית המשפט. כלומר לרב כל שנותר לנפגע העבירה להוכיח הוא את גובה הנזק אשר נגרם לו.