הסדרי טיעון

הסדר הטיעון חוסך לשני הצדדים את ניהול ההליך הפלילי עד סופו, מייתר העדת עדים ואף יכול לספק לעיתים וודאות בצורת עונש מוסכם או טווח ענישה ידוע מראש.

הסדר טיעון מצריך את אישורו של בית המשפט והוא אינו מחויב לו. על אף האמור על פי פסיקת בית המשפט העליון רק במקרים יוצאי דופן יסרב בית המשפט לקבל את הסדר הטיעון. בע"פ 1958/98,פלוני נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על חשיבות קיומם של הסדרי טיעון:

"הכל מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פרישה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי. הסדר טיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל פי שיקולים ראויים, מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים לכתב אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין, ומבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה. הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעיתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם, ומפנה את בית המשפט העמוס לעייפה, לעיסוק בתיקים אחרים. מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו."

כאשר בוחן בית המשפט אם לאמץ הסדר טיעון נקבע כי עליו לבחון האם התבצע איזון ראוי בין התועלת או טובת ההנאה לה זוכה הנאשם במסגרת עסקת הטיעון לבין האינטרס הציבורי. נקודת המוצא הינה מידת העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. על בית המשפט לתת דעתו גם על הנסיבות האישיות של הנאשם ועל שיקולי מדיניות של ענישה ראויה.