טענת אין להשיב לאשמה

הבסיס לטענת אין להשיב לאשמה נמצא בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982:

​

158. זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה

 

נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה.

​

כאשר נטענת טענת אין להשיב לאשמה על בית המשפט לבחון האם יש בראיות אשר הציגה המאשימה הוכחות לכאורה לביסוס האשמה. בית המשפט העליון קבע כי ראיות לכאורה לצורך טענה זו הינן ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע, מהתביעה לנאשם [ע"פ 28/49 מדינת ישראל נ' שדמי,  פ"ד לה (2) 757. בית המשפט יבחן את קיומן של ראיות המוכיחות לכאורה את האשמה על-ידי בחינת הראיות הבסיסיות והראשוניות אשר מפלילות את הנאשם. כלומר, בית המשפט ייתן דעתו אך למארג הראייתי אשר מפליל את הנאשם במעשה ויתעלם משאר הראיות אשר לפניו.

​

לאחר בחינת ראיות התיעה אם בית המשפט יסבור כי אם יינתן לראיות המפלילות מלוא משקלן הרי יש בהן כדי לבסס הרשעה של הנאשם, לא תתקבל טענת אין להשיב לאשמה ותתחיל פרשת ההגנה בה יכול הנאשם להעיד ולהביא ראיות הגנה מטעמו.

 

 

טענת אין להשיב לאשמה יכולה להתקבל לגבי כל ו/או חלק מהאישומים כנגד הנאשם. קבלת טענת אין להשיב לאשמה היא החלטת ביניים, אשר מזכה את הנאשם מאותם אישומים לגביהם התקבלה, והיא כפופה לערעור רק בסופו של ההליך. אם מדובר במקרה שבו התקלה הטענה לגבי כל האישומים הרי שהנאשם יזוכה וההליך הפלילי יבוא לסיומו.