הגנת השכרות בהליך הפלילי

"שכרות" פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור, היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול-דעת ראציונאלי ולכוון את התנהגותו על-פיו. עם זאת, אדם השותה משקה אלכוהולי ביודעין מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטאלית. משכך ולפי סעיף 34ט אדם אשר ביצע עבירה בהיותו במצב של שכרות כאשר שכרותו נגרמה מרצונו ומדעתו החופשית, יהא בחזקת מי שעשה את המעשה מתוך מחשבה פלילית. משכך נאמר על סייג השכרות כי הוא איננו אלא "הגנה מדומה" שכן יותר משמגן הוא מגביר את האחריות של השיכור

​

בע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.12.11; להלן עניין ג'אן); ע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל  [פורסם בנבו] (6.1.10)). נאמר כי –

​

"יותר משמופחתת אחריותו של השיכור, הריהי מוגברת. אם סבור אדם כי מחמת שכרותו יִפּטר מאחריות פלילית משום שמצבו גרם לו שלא יוכל להבין אל-נכון את טיב מעשיו ולגבש החלטה מוּשׂכּלת, אם לעשות או לחדול; או שלא יוכל לרצוֹת להתנהג כך או אחרת, כי אז מורה החוק שהשִכרות לא תעמוד לו כתריס בפני הרשעה בפלילים. אדם אשר מכניס את עצמו למצב של שכרות, מוזהר כי אם יבצע עבירה, יבּחן היסוד הנפשי בשעת השתכרותו, ויצטרף אל היסוד ההתנהגותי שבשעת ביצוע המעשה. חרף הפגיעה בהכרה השׂכלית וביכולת הרצונית של השיכור, וכפועל יוצא מכך פגיעה בשליטתו על התנהגותו, נקבעה בחוק חזקה משפטית שאינה ניתנת לסתירה, על אחריותו בפלילים: רואים את המעשה שעשה שיכור בשכרותו כמעשה שנעשה במחשבה פלילית, אם מדובר בעבירה התנהגותית; או באדישות, אם מדובר בעבירה תוצאתית. מתי אפוא יהא סייג השכרות למגן ולא לחרב? כאשר אדם עשה את המעשה 'במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו' (סעיף 34ט(א) הנ"ל לחוק העונשין)" (ע"פ 6331/11 אשתיי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.3.13; פסקה 10 לפסק דינו של השופט סולברג)).

ההצדקה להרחבת האחריות על העושה השיכור עוגנה בשיקולי הרתעה, ובהנחה כי מי שהכניס את עצמו למצב של שכרות, יש לראות בו כמי שהיה אדיש לאפשרות כי יפגע בערך המוגן שבבסיס העבירה. היסוד הנפשי שהיה לנאשם בעת שהשתכר מצטרף ליסוד ההתנהגותי בעת ביצוע המעשה, למרות שבעת ביצוע המעשה לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש בשל שכרותו.