ראיות נסיבתיות במשפט הפלילי

בשל כך שאין המדובר בראיה ישירה אשר מוכיחה עובדה אלא בהסקת מסקנות, נהוג לראות בראיות הנסיבתיות ככאלו שיש בהן קושי אינהרנטי מיוחד והוא קיומה האפשרי של טעות בעת הסקת המסקנות העובדתיות מהנסיבות אשר הוכחו.

​

בשל הקשיים האמורים על מנת להרשיע על סמך של ראיות נסיבתיות בלבד על המאשימה להוכיח כי המסקנה המפלילה העולה מן הראיות הנסיבתיות הינה המסקנה ההגיונית היחידה. כאשר קובע בית המשפט האם יש להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הקיימות בתיק ואת הסבריו החלופיים של הנאשם באספקלריה של ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים.

​

ככל שקיימת גרסה עובדתית חלופית, המועלית על ידי הנאשם או המתגלה מהעובדות אשר הוכחו בפני בית המשפט, ממנה עולה מסקנה אפשרית אחרת מלבד המסקנה המרשיעה, יהיה די בכך לשם זיכויו מהאשמה המיוחסת לו. אך אין די בכך שתתקיים מסקנה חלופית דחוקה, תיאורטית או מופרכת, היכולה לעלות מחומר הראיות, כדי להקים ספק סביר באשמתו של הנאשם – אלא נדרשת מסקנה חלופית סבירה שיש לה אחיזה בחומר הראיות.

​

בשלב הראשון בית המשפט יבחן כל ראיה נסיבתית בפני עצמה ויקבע האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בית המשפט יבחן את עוצמת הראיה ומהימנותה. בשלב השני בית המשפט יבחן את המסכת הראייתית בכללותה ויקבע האם היא מובילה למסקנה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו. בשלב השלישי בית המשפט יבחן הסברים חלופיים, בין כאלו אשר הועלו על-ידי הנאשם ובין כאלו אשר העלה בעצמו, ויקבע האם יש בהם כדי להטיל ספק סביר באשמת הנאשם. על ההסבר החלופי להיות מתקבל על הדעת ומבוסס במידה כלשהי על המסכת הראייתית הקיימת, ואין די בהסבר מאולץ, תיאורטי או כזה שאינו מתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים. ככל שלא קיים הסבר חלופי המתקבל על הדעת, והמסקנה המפלילה נותרת בגדר המסקנה ההגיונית היחידה, ניתן להרשיע את הנאשם בהסתמך על הראיות הנסיבתיות.