בפקודת המשטרה נקבע ש"משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש".  כאשר ככלל אם נודע למשטרה כי נעברה עברה מוטלת עליה חובה לפתוח בחקירה, למעט בעבירות שאינן פשע אז רשאי קצין בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם מצא כי אין עניין לציבור בחקירה או שיש רשות אחרת המוסמכת לחקור את העבירה. בדרך כלל חקירה פלילית מתחילה עם תלונה של אדם, אך לא תמיד כך. רשויות החקירה השונות רשאיות לפתוח בחקירה ביוזמתן, כאשר יש חשד שבוצע או שעומד להתבצע מעשה פלילי.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ו–1996, המסדיר בין היתר גם את סוגיית מעצר הימים, קובע כי קיימת עדיפות למעצר חשוד על-פי צו של שופט על פני מעצר של חשוד ללא צו. למרות זאת ישנם מקרים בהם החוק מתיר לבצע מעצר של חשוד ללא צו שיפוטי.     

עם סיום החקירה המשטרתית עובר תיק החקירה אל רשויות התביעה אשר בגדול מורכבות מתביעה משטרתית ומפרקליטות המדינה. על התובע המקבל לידו את תיק החקירה לבחון את הראיות בתיק ובמידה והוא מגיע למסקנה כי יש די ראיות על מנת להוכיח את האשמה וכי קיים אינטרס ציבורי בהגשת כתב האישום, יוגש כתב אישום כנגד החשוד.  

חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א – 2001, הוא חוק שנועד להסדיר באופן ממוקד וכולל את  זכויותיהם של מי שנפגעו מעבירות פליליות, לאורך ההליך הפלילי ומסדיר את זכויותיהם לאורך הליך החקירה, המשפט וריצוי העונש של הפוגע.

בהליך הפלילי רשויות המדינה הן המנהלות את ההליך הפלילי כנגד הנאשם ולא נפגע העבירה. כך למשל חזרתו של נפגע העבירה מתלונתו אינה מפסיקה את ההליך הפלילי, זאת להבדיל מתביעה אזרחית בה הצד התובע יכול לחזור בו מתביעתו בכל שלב של ההליך וההליך האזרחי יפסק. חוק זכויות נפגעי עבירה מקנה למתלונן בהליך פלילי זכות לקבל מידע על התנהלות ההליך הפלילי ועל זכויותיו בשלבים השונים של ההליך.

סעיף 66 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (להלן: "החוק") קובע כי ניתן יהיה לעכב אדם כאשר "הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית". ישנם מספר סוגים של עיכובים בהליך הפלילי להלן ננסה להביא סקירה קצרה של העיקרים שביניהם.  

תיקון 66 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, מאפשר לחשוד, ובכלל זה גם לתאגיד, לסגור את התיק כנגדו בהסדר מותנה. הסדר מותנה הינו למעשה הסדר בין הרשות התובעת לחשוד אשר לפיו אם יודה החשוד בעובדות המהוות את העבירה/ות המפורט/ות בהסדר ויקיים את התנאים המופיעים בו – לא יוגש כנגדו כתב אישום. 

הליך פלילי מתחיל כאשר נודע לרשות החוקרת, שהינה בדרך כלל המשטרה, כי נעברה עבירה. בדרך כלל הדבר מגיע לידיעת של המשטרה על-ידי תלונה של המתלונן אך לא רק. ברגע שנודע למשטרה כי נעברה עבירה חובה עליה לפתוח בחקירה (למעט בעבירות שאינן פשע שאז קיימת סמכות לקצין בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור באם מצא כי אין עניין לציבור בהעמדה לדין או שקיימת רשות אחרת המוסמכת לחקור).

אחד מהרכיבים המשפיעים ביותר על ההליך הפלילי הינם הליכי המעצר אשר משתנים בהתאם לשלב שבו נמצא ההליך הפלילי. מעבר להשפעה הנפשית העצומה הנלווית מטבע הדברים להליכי המעצר, קיומם של אלה משפיעים באופן ישיר על ניהול התיק הפלילי.

כאשר מדובר בעבירות מסוג זה נקבע בשורה של פסקי דין כי "מי שיש נגדו ראיות לכאורה על החזקת סם שלא לצריכה עצמית, או על סחר בסם, צפוי למעצר עד תום ההליכים. רק נסיבות מיוחדות יכולות להצדיק, במקרים כאלה, שחרור מן המעצר." בש"פ 4350/09 גנאם חרבאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 25.5.09).     

זכותו של אדם לפרטיות הינה זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 7(ג) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מטבע הדברים, ביצוע חיפוש על גופו של אדם, בכליו או בחצרו פוגעת בזכות לפרטיות ולפיכך, ניתן לפגוע בזכות לפרטיות רק באופן מידתי כך שלא תפגע יתר על המידה בזכות לפרטיות. 

סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים אוסר גידול, ייצור, הפקה, הכנה או מיצוי מחומר אחר של סם מסוכן, אלא ברשיון מאת המנהל. סם מסוכן מוגדר בתוספת הראשונה לפקודה והוא כולל כל מלח של הסם, תכשיר, תרכובת, תערובת או תמיסה של חומר ומלחיהם. העבירה אינה מבצעת אבחנה בין סוגי הסמים השונים וכן אינה תלויה בכמויות הסם המסוכן וקובעת עונש מקסימאלי של עד עשרים שנות מאסר.

סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים אוסר על החזקה ושימוש של סמים מסוכנים ללא רישיון מאת המנהל. סמים מסוכנים מוגדרים בתוספת הראשונה לפקודה והוא כולל כל מלח של הסם, תכשיר, תרכובת, תערובת או תמיסה של חומר ומלחיהם. העבירה כוללת את כל סוגי הסמים המסוכנים ואינה מבצעת הבחנה בין הסוגים השונים.

חוק המעצרים מקנה לקצין הממונה סמכות לעצור את החשוד, ללא צו מעצר, למשך 24 שעות, אז חייב להביא את החשוד בפני בית המשפט אשר יקבע האם יוארכו ימי המעצר של החשוד ו/או ישוחרר החשוד בתנאים מגבילים. חוק המעצרים גם מקנה לקצין הממונה את הסמכות לשחרר את חשוד בערובה או להטיל ערובה (ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או נאשם, ערבות או ערבון כספי של ערבים). שחרור בערובה יהיה על תנאי שהחשוד יתייצב לחקירה או למשפט בכל מועד שיתבקש ושלא ישבש הליכי חקירה ומשפט.  

הוגש כנגדך כתב אישום המלווה בבקשת מעצר עד תום ההליכים? בית המשפט קבע כי מתקיימים כל התנאים לעצור אותך לאורך ההליך המשפטי ומורה על מעצר עד תום ההליכים ו/או שחרור בתנאים מגבילים. זהו לא סוף פסוק וניתן לפנות בבקשה לבית המשפט כי ישוב ויעיין בהחלטת המעצר או השחרור, לרבות תנאי השחרור אשר נקבעו.   

סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") מגדיר את העונש לעבירות קבלת דבר במרמה  כדלקמן: "המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".

יסודות עבירת קבלת דבר במרמה מוגדרים בסעיף 414 לחוק אשר מגדירים "דבר" כמקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה; "מרמה" כטענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת; לרמות - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל".

ניתן להרשיע אדם בהליך פלילי בהסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד. ראיה נסיבתית, בניגוד לראיה ישירה, הינה ראיה שאינה מוכיחה בצורה ישירה עובדה הטעונה הוכחה, אלא היא מבססת נסיבה כלשהי אשר ממנה ניתן להסיק את התקיימותה של עובדה הטעונה הוכחה. לפיכך קביעת ממצאים במשפט פלילי על סמך ראיות נסיבתיות הינו הליך לוגי בו נערכת הסקת מסקנות מהנסיבות אשר הוכחו.  

טענת אין להשיב לאשמה (No case to answer) היא טענה שיכול נאשם במשפט פלילי להעלות לאחר שמסתיימת 'פרשת התביעה', בה הציגה המאשימה את כל ראיותיה להוכחת אשמת הנאשם. כמו כן, בית המשפט יכול להעלות את הטענה ביוזמתו. משמעות הטענה כי אין להשיב לאשמה הינה שגם בית המשפט יקבל ויתן את מלוא המשקל לכל ראיות התביעה הרי שאין בהן כדי להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשם ולפיכך אין לנאשם מפני מה להתגונן ויש לזכותו.  

סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, מקנה לנשיא המדינה סמכות לחון עבריינים או להקל בעונשם על-ידי הפחתתם או המרתם.

​

כאשר אדם הורשע ונגזר דינו ניתן לפנות אל נשיא המדינה בבקשת חנינה מנומקת מדוע עליו להשתמש בסמכותו, להתערב ולשנות את תוצאות ההליך הפלילי. באופן עקרוני אין מניעה לפנות בבקשת חנינה עוד לפני שההליך הפלילי הסתיים, אך טיפול בשלב זה יהיה נדיר. מקרה מוכר בו השתמש הנשיא בסמכותו לחון עבריינים לפני תחילתו של הליך פלילי הינה פרשת קו 300.

כאשר אדם נחקר במשטרה 'תחת אזהרה', לומר כחשוד בביצוע עבירה, יש לו את הזכות לקבל מידע בדבר הזכות להתייעץ בעורך דין; הזכות להיוועץ בעורך דין; הזכות לקבל אזהרה בדבר זכות השתיקה וזכות השתיקה.

זכות השתיקה קיימת באופן מפורש לנאשם במשפטו, כך שסעיף 161 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי נאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה ולא להעיד. 

מעשה מגונה" מוגדר בסעיף 348(ו) לחוק - "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". על הגדרת "מעשה מגונה" קבע השופט זילברג בע"פ 315/58 היועץ המשפטי נ' ג'בארה, פ"ד יג 565, בעמ' 566, כי:

"המונח 'מעשה מגונה' אינו נתון להגדרה ממצה ומדוייקת. דבר זה אין לך בו אלא מקומו ושעתו, והשקפות החברה בה מבוצע המעשה. ברוב המכריע של המקרים - אך לא תמיד ממש - מצוי במעשה זה יסוד של יצרי מין...".

לפי סעיף 82 לחוק העונשין, התשל"ג-1977 אם הורשע אדם ובית המשפט נוכח כי הוא משתמש בסמים מסוכנים, כהגדרתם בפקודת הסמים מסוכנים [נוסח חדש],התשל"ג-1973, רשאי בית המשפט להטיל עליו בצו מבחן שבמסגרתו יעבור טיפול בקהילה. צו כאמור, יכול להינתן גם כאשר בית המשפט בוחר שלא להרשיע את הנאשם וגם אם תלוי ועומד כנגד הנאשם מאסר על תנאי.  

במקרים רבים מוציאה המדינה צווי חילוט זמניים על רכוש ו/או מוציאה צוויי הקפאת חשבון זמניים, עוד בשלב החקירה המשטרתית, וזאת לצורך בקשת חילוט עתידית. מטבע הדברים, במקרים רבים, משך החקירה והן ניהול ההליך הפלילי המלא, הינו ארוך ולכן הוצאת הצווים האמורים מגלמת בתוכה פגיעה גדולה בקניינו של החשוד, הנאשם ו/או צדדים שלישיים בעלי זכויות ברכוש.  

דיני חילוט רכוש הקשור לעבירות סמים עוגנו באופן ספציפי בפקודת הסמיםבמסגרת תיקון לפקודה משנת תשמ"ט-1989. מטרת התיקון היתה לייעל את המלחמה בעברייני סמים על ידי שלילת רכוש שהושג על ידם במסגרת פעילותם הפלילית. החילוט הינו בעל תכלית הרתעתית ומטרתו לפגוע בתמריץ הקיים לבצע עבירות סמים. חילוט רכוש הקשור בעבירות סמים משקף את התפיסה המבקשת לפגוע פגיעה כלכלית ברווחי עבריין הסמים על-ידי שלילת רווחיו ממעשי העבירה. 

כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בסיטואציה בה הוא נמצא בתוך תא מעצר ואין זה משנה עד כמה חייתם חיים נורמטיביים עד כה. חווית המעצר הינה חוויה לא פשוטה כלל וכלל ובמיוחד קשה לאלה אשר להם זו ההתקלות הראשונה עם ההליך הפלילי. מעבר לאי הנוחות המתבקשת משהייה במעצר, אם זה מעצר ימים ואם זה מעצר עד תום ההליכים, לשהות במעצר או לשחרור ממעצר ישנה חשיבות רבה להמשך ההליך הפלילי.

בסיום החקירה המשטרתית, מעבירה המשטרה את תיק החקירה ליחידה התובעת (התביעה המשטרתית או הפרקליטות לפי סוג העבירה הנדונה), אשר תפקידה להחליט האם להגיש כתב אישום אם לאו. במקרים מסוימים, טרם קבלת ההחלטה, תבקש היחידה התובעת לבצע השלמות חקירה. 

כפי שהרחבנו בסוגיית הליכי מעצר בהלך הפלילי ישנם סוגים שונים של מעצרים הנובעים מהשלבים של ההליך הפלילי. המעצר הראשוני של חשוד נקרא 'מעצר ימים'. הטעם העיקרי לביצוע מעצר ימים הינה מתן האפשרות לרשות החוקרת להמשיך ולחקור את העבירות האמורות ללא הפרעות אשר יכולות לנבוע מהיותו של החשוד משוחרר.

חוק הפיקוח האלקטרוני נכנס לתוקף ביום 16.6.2015 והוא הגדיר לראשונה את הפיקוח האלקטרוני כמעצר עד תום ההליכים ולא כחלופת מעצר. המדובר בשינוי תפיסתי של ממש בכל הנוגע לעצורים בפיקוח אלקטרוני אשר נחשבים כעצורים. המשמעות של השינוי אינו סמנטי גרידא והשלכותיו הפרקטיות מתבטאות בעיקר במגבלות הזמן אשר חלות על עצורים.  

ילדים מגיל 12-18 הינם קטינים וההליך הפלילי כנגדם יתנהל בהתאם לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער").

הוראת סעיף 10א לחוק הנוער קובע: 

​

"לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו".

מעצר של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו יתבצע לאחר שבית המשפט יבחן את התקיימותם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימותם המצטברת ניתן לעצור אדם עד סיום הליך הפלילי נגדו. הראשון, התקיימותה של תשתית ראיות מוצקה המבססת סיכוי להוכחת עובדות כתב האישום – ראיות לכאורה. השני, התקיימותה של מסוכנות ו/או עילת מעצר אחרת. על בית המשפט להעריך את רמת המסוכנות אשר קיימת אצל הנאשם. השלישי, האם לא ניתן לאיין את עילת המעצר בחלופה אחרת אשר פגיעתה בנאשם הינה פחותה.

כאשר בית משפט מרשיע נאשם והטיל עליו עונש של מאסר, הוא יכול להורות כי עונש המאסר, כולו או חלקו, יהיו מאסר על  תנאי. המאסר על תנאי יחול במידה ובתוך תקופת התנאי עבר המורשע עבירה מן עבירות התנאי אשר נקבעו על-ידי בית המשפט. עבירות התנאי יכולות להיות מצוינות באופן פרטני במסגרת גזר הדין (כגון גניבה, תקיפה); מוגדרות על דרך של תיאור העבירות או ציון של סוג העבירות שעליהן חל התנאי (למשל, כל עבירת אלימות מסוג פשע).

מעצר ימים הינו מעצרו של חשוד לאחר מעצרו הראשוני (עם צו או ללא צו) ולפני הגשת כתב אישום. מעצר ימים הינו מעצר של חשוד בשלב של החקירה המשטרתית. מעצר ימים ככלל נועד לאפשר לרשות החוקרת להמשיך ולחקור את העבירות המיוחסות לחשוד וזאת מבלי הפרעות אשר יכולות לנבוע מהיות החשוד משוחרר.

בהליך הפלילי ישנם סוגים שונים של מעצרים אשר ההבדל העיקרי ביניהם מושתת על השלב בו נמצא ההליך הפלילי. מעצר עד תום ההליכים הינו בשלב שבו הסתיימה החקירה המשטרתית והוגש כתב אישום. בקשה למעצר עד תום ההליכים הינה בקשה של הגוף התובע (המורכב בעיקר מהפרקליטות והתביעה המשטרתית) להותיר את הנאשם עצור עד לסיום ההליך הפלילי כנגדו.

חיפוש על גופו של אדם מוגדר כיום בסעיף 22 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)  [נוסח חדש] התשכ"ט – 1969 כך:

"חיפוש על גוף האדם" - חיפוש על פני גופו של אדם, בבגדיו או בכליו, שאינו חיפוש חיצוני או פנימי כהגדרתם בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996.

מדובר בחיפוש המתבצע תוך מישוש הגוף בלא הפשטת האדם ובלא ניתוק דבר מגופו. המדובר בחיפוש על הגוף של האדם ואינו כולל חיפוש על הגוף בעירום (הנחשב כחיפוש חיצוני). בכל מקרה בו יש סמכות לחפש על פני גופו של אדם ניתן לחפש גם בכליו כגון תיקו האישי, בגדים שהוא מחזיק בידיו וכיוצא בזאת.

ישנם מקרים בהם החוק או הפסיקה קבעו כי לא ניתן לבסס הרשעה על בסיס עדות יחידה ודרוש לצורך הרשעה קיומה של תוספת ראייתית. תוספת ראייתית הינה ראיה נוספת, משנית, שתפקידה להגביר את מהימנות העדות, אשר לגביה קיים חשד. התוספות הראייתיות הקיימות הינן סיוע, חיזוק ודבר מה נוסף. 

אחריות פלילית קמה החל מגיל 12 ומעלה. מי שביצע עבירה והינו מתחת לגיל 12 אינו אחראי פלילית למעשיו והוא יטופל בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה). ילדים מגיל 12-18 הינם קטינים וההליך הפלילי כנגדם יתנהל בהתאם לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א-1971, אשר מייחד הוראות מיוחדות לחקירתם של קטינים. להלן תובא סקירה קצרה של ההוראות המיוחדות לחקירת קטינים:

הכלל הוא שכאשר אדם נמצא כי ביצע את העבירות המיוחסות לו (בין בהודאתו בבית המשפט או בקביעותו של בית המשפט לאחר ניהול הוכחות) יש להרשיעו בדין. סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מקנה לבית המשפט את הסמכות, במקרים המתאימים, להימנע מהרשעתו של נאשם.

הכלל הוא כי עם מתן גזר הדין יש להתחיל בביצועו באופן מיידי ורק בנסיבות מיוחדות המצדיקות את דחיית הביצוע ניתן יהיה לדחות את ביצוע העונש עד למועד מאוחר יותר. הטעם העיקרי לכלל זה הינו כי עם הרשעתו של אדם בביצוע עבירה לא עומדת לזכותו חזקת החפות שממנה נהנה עד כה. החלטתו של בית משפט הקובע כי על נאשם לרצות עונש שרירה וקיימת כל עוד לא הוחלט אחרת על-ידי ערכאת הערעור. בשלב זה קיים אינטרס לאכיפת גזר הדין באפקטיביות ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים. 

מטרידים אותך? מאיימים עלייך? פוגעים בפרטיותך? שני הצווים העיקריים העומדים לרשות הנפגע הינם צו הגנה למניעת אלימות במשפחה וצו למניעת הטרדה מאיימת. להלן סקירה קצרה על שני הצווים: הדומה, השונה ומה שבניהם.       

סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את הכלל הבסיסי לעיון בחומר חקירה אשר לפיו עם הגשת כתב אישום בעבירות מסוג פשע או עוון, רשאים הנאשם וסנגורו, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו. הטעם העיקרי במתן זכות העיון הוא לאפשר לנאשם לגלות ראיות העשויות להועיל לו בהגנתו ובכך להבטיח את זכותו למשפט הוגן.  

החוק מבצע הבחנה בין עיכוב של חשוד לעיכוב של עד. ניתן לעכב חשוד כאשר יש לשוטר יסוד סביר לחשד כי האדם עבר עבירה, או כי הוא עתיד לעבור עבירה העלולה לסכן את בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את ביטחון המדינה. ניתן לעכב חשוד כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ומסור לו מסמכים במקום הימצאו.

​

באופן גס ניתן לחלק את ההליך הפלילי לארבעה שלבים עיקריים: חקירה, העמדה לדין, משפט, הליכי ערעור ומשפט חוזר. מאמר זה נועד להציג ב'מבט על' את שלביו העיקריים של ההליך הפלילי.  ​הליך פלילי מתחיל כאשר נודע לרשות החוקרת, המשטרה, כי נעברה עבירה. בדרך כלל הדבר מגיע לידיעת של המשטרה על-ידי תלונה של המתלונן אך לא רק. ברגע שנודע למשטרה כי נעברה עבירה חובה עליה לפתוח בחקירה (למעט בעבירות שאינן פשע שאז קיימת סמכות לקצין בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור באם מצא כי אין עניין לציבור בהעמדה לדין או שקיימת רשות אחרת המוסמכת לחקור).

תעודת יושר היא העתק של הרישום הפלילי של אדם כפי שמופיע במאגרי המידע של משטרת ישראל אשר מהווה אישור להיעדר רישום פלילי. המשמעות של היעדר רישום פלילי הוא היעדר רישומים לגבי הרשעות ועונשים שנגזרו על אדם על-ידי בתי משפט. ודוק: רישום פלילי אינו כולל מידע בדבר חקירות ומשפטים מתנהלים ותיקי חקירה אשר נסגרו ללא העמדה לדין. רישומים אלו מופיעים ברישום המשטרתי.

עבירות ההמתה הינן עבירות גרימה אשר מתקיימות על-ידי עשיית כל מעשה שיש בו כדי לגרום למוות. לומר אין דרישה של התנהגות ספציפית וניתן לקיים את הרכיב ההתנהגותי על-ידי עשיית כל מעשה שיש בו כדי לגרום למוות. בדומה, התוצאה הנדרשת בכל העבירות הינו מותו של אדם כאשר השוני העיקרי בין העבירות ומדרג חומרתן מתבטא בדרישת היסוד הנפשי הנלווה לעבירה.

פקודת התעבורה מגדירה אדם שנהג תחת השפעת משקאות משכרים ואדם שנהג תחת השפעה של סמים מסוכנים כאדם אשר עבר עבירה של נהיגה בשכרות. על אף שהחוק אינו יוצר מדרג בין נהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים ונהיגה תחת השפעה של סמים מסוכנים, בתי המשפט רואים חומרה יתרה בנהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים, אשר מעבר לנהיגה תחת השפעת סמים מהווה עבירה עצמאית על-פי פקודת הסמים המסוכנים.

סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא, בפגיעה בגופו, בחירותו, בשמו הטוב או בפרנסתו שלו או של אדם אחר, הן במטרה להפחיד, להזיק או להקניט – דינו מאסר שלוש שנים".

​

עבירת איומים הינה עבירה התנהגותית אשר מתקיימת על-ידי עשיית כל מעשה שיש בו כדי לאיים על גופו שמו הטוב, חירותו או פרנסתו של אדם. לומר, האיום אינו חייב להתבצע מילולית ויכול להתקיים בדרכים אחרות כגון שפת גוף מאיימת, כתב, מסרון, מייל ועוד.